החוק להגברת האכיפה, שחוקק בשנת 2011, קובע, בין היתר, מנגנון המאפשר, בהתקיים התנאים הקבועים בחוק, לחייב את ה"משתמש", המקבל שירות באמצעות עובדי קבלן, בזכויות מכוח חוקי המגן וצווי הרחבה שונים ככל שלא שולמו בפועל על ידי המעסיק.
לפי חוק זה יכול מזמין העבודה למצוא את עצמו כנושא באחריות אזרחית כלפי העובד בגין עובדי הקבלן המועסקים אצלו.
החוק קובע חובה על מזמין שירות לנקוט "אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע פגיעה בזכויות עובדים של הקבלן המועסקים אצלו, ולשם כך עליו לקבוע דרך יעילה במקום העבודה למסירת הודעה על פגיעה כאמור… ולבירור המידע שבהודעה, ויידע את עובדיו של הקבלן בדבר דרך זו".
החוק ממשיך וקובע הגנות שונות למזמין השירות (סעיף 27), וביניהן הסתמכות בתום לב על בדיקות תקופתיות שנערכו בידי בודק שכר מוסמך.
עם זאת, הגנות אלה לא תחולנה, ככל שבהסכם בין הקבלן למזמין השירות לא פורטו בכתב: רכיבי השכר שישלם הקבלן לעובדיו ועלות השכר המינימאלית בהתאם לדרישות החוק, הצהרת הקבלן על עלויות נוספות כולל רווח והתחייבות של מזמין השירות לתשלום בסכום שלא יפחת מעלות השכר המינימלית והעלויות הנוספות כאמור.
כמו כן, ההגנות לא תחולנה ככל שעלות השכר המינימאלית הקבועה בהסכם פחותה מערך שעת עבודה שייקבע על ידי שר הכלכלה או ככל שמזמין השירות משלם בפועל לקבלן סכום נמוך מכך.
בפסיקה נקבע כי על מנת להגשים את תכלית החוק באופן אמיתי, יש לוודא כי דף המידע הנמסר לעובדים (ואף האישור על קבלתו) ייכתבו בשפה ובאופן שמובן לעובד, או באופן המונגש לעובד.
ברי שהציפייה ממעסיק לנקוט ב"אמצעים סבירים" אין משמעה חיובו של המעסיק לנקוט בכלל האמצעים העומדים לרשותו ללא כל גבולות וסייגים, אלא שיש לשקול את הדברים בהתאם לנסיבות כל עניין ועניין.
לפיכך, ככל שהינך מזמין עבודה בדוק האם הינך עושה כל הנדרש לפי דין ואל תחשוב שמלוא האחריות הינה על הקבלן בלבד.