השאלה האם ואילו הליכי גביה מנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות הינה שאלה סבוכה בעלת היבטים ושיקולים נוגדים רבים. שאלה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון וישנן גישות שונות בשאלה זו בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים.
הבסיס למתן מענה לשאלה זו נעוץ בשני פסקי דין של בית המשפט העליון שדנו בשאלה האם נישום יכול להעלות טענת התיישנות כנגד הליכי גבייה מנהליים. הרשות המנהלית יכולה לפעול לגביית חוב הארנונה בשתי דרכים- אם על ידי פניה לבית המשפט בתביעה אזרחית ואם על ידי נקיטה בהליכי גבייה מנהליים. המאפיין את הליכי הגבייה המנהליים הוא היכולת של הרשות לפעול לגביית החוב מבלי שניתן תחילה פסק דין המאשר את קיומו של החוב ואת גובהו. הליכי הגבייה המנהליים של חוב ארנונה מעוגנים כיום בפקודת העיריות ובפקודת המסים (גביה). נהוג לחלק הליכים אלו להליכי גבייה אקטיביים ולהליכי גבייה פאסיביים. הליכים שהרשות המנהלית נוקטת מיוזמתה, כגון שליחת הודעת תשלום, הטלת עיקול וכו', נקראים הליכי גבייה אקטיביים. סמכות של רשות מנהלית לדרוש כתנאי לקבלת אישור כלשהו את פירעון החוב מכונה הליכי גבייה פאסיביים.
ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (20.6.2010) (להלן: "עניין נסייר") נידונה העלאת טענת התיישנות בנוגע להליכי גבייה אקטיביים. כאשר ננקטים על ידי הרשות המנהלית הליכי גבייה אקטיביים יש באפשרות הנישום (בתלות באופי הטענה המועלית) לתקוף הליכים אלו בשתי דרכים – הגשת השגה למנהל הארנונה או פנייה לבית המשפט במסגרת עתירה מנהלית. בית המשפט דן בשאלה האם במסגרת הפנייה לבית המשפט רשאי הנישום להעלות טענת התיישנות, וקובע כי התשובה לכך היא חיובית.
בית המשפט קבע כי הליך גבייה מנהלי יכול להיחשב כ"תביעה לקיים זכות" כלשונה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות. לפיכך נקבע כי הליך גבייה מנהלי עשוי להתיישן. בית המשפט קבע כי-
"כל הרציונלים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי. הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו. גם השיקולים של ויתור ומחילה ושל אינטרס הציבור באי העסקת מערכות השלטון בחובות ישנים, תקפים באותה מידה. על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט".
עוד נקבע כי ניתן להעלות את טענת ההתיישנות במסגרת עתירה מנהלית על אף שבעתירה כזו הנישום הינו התובע, בעוד טענת ההתיישנות על פי ההלכה הפסוקה הינה טענת הגנה בלבד. נקבע כי "יש להתמקד בבחינת ההליך בו נתבעת הזכות שכנגדה נטען להתיישנות ולא בהליך שבומועלית טענת ההתיישנות" (עניין נסייר, פסקה 24 לפסק דינה של השופטת ברלינר. ההדגשות במקור).
בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ [פורסם בנבו] (10.6.2014) (להלן: "עניין סלומון") דן הרכב מורחב של שבעה שופטי בית המשפט העליון בשאלה האם להותיר על כנה את הלכת נסייר, וכן האם להרחיבה כך שניתן יהיה להעלות טענת התיישנות גם במסגרת הליכי גבייה מנהליים פאסיביים. דעת הרוב, מפי הנשיא גרוניס, ענתה בחיוב לשתי השאלות. בית המשפט קבע כי גם הליכי גבייה פאסיביים נכללים במסגרת המונח "תביעה לקיום זכות" כמשמעה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות ולכן אף כנגדם ניתן להעלות טענת התיישנות. יש לציין כי דעת המיעוט (מפי כב' השופטת ברק-ארז) סברה כי אין מקום להחיל את משטרת דיני ההתיישנות הן על הליכי גבייה אקטיביים והן על הליכי גבייה פאסיביים, וכי דיני השיהוי הם אלו שאמורים לחול במקרים אלו. דעת מיעוט נוספת (מפי כב' השופט מלצר) סברה כי יש לערוך הבחנה ולהחיל את דיני ההתיישנות על הליכי גבייה אקטיביים, בעוד שלגבי הליכי גביה פאסיביים יש להחיל את דיני השיהוי.
כפי שניתן להסיק מסקירת הלכת נסייר והלכת סלומון, בית המשפט העליון הכריע כי יחולו דיני ההתיישנות על הליכי גבייה פאסיביים, אך לא הוכרעה השאלה מתי ייעצר מרוץ ההתיישנות שהיא השאלה שהועלתה בעניין דנן. יש לציין אמנם כי הנשיא גרוניס בעניין סלומון עורר את השאלה והביע עמדה כי "יש לראות בכל פעולת גבייה מכל סוג שהוא, שהובאה לידיעת החייב, משום פעולה המאפסת את מירוץ ההתיישנות" (פסקה 21 לפסק דינו של הנשיא גרוניס). עם זאת, דומה כי הדברים נאמרו במסגרת אמרת אגב, וכי העניין לא הוכרע בפסק הדין. כך למשל, הנשיאה נאור שהצטרפה לדעת הנשיא גרוניס מצמצמת את הסכמתה להחלת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים אקטיביים או פאסיביים ואינה נדרשת לשאלה זו. כמו כן, השופטת ברק-ארז, שכאמור נותרה בדעת מיעוט, הביעה עמדה שונה לפיה העמדה בדבר איפוס מרוץ ההתיישנות מנוגדת לחוק ההתיישנות הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה ומסתיימת עם הגשת התובענה (סעיף 13 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז).
השאלה האם הליכי גבייה מנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות נידונה על ידי בתי המשפט המחוזיים אך נקבעו הלכות סותרות בעניין זה. בתי המשפט עסקן בפרשנותו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע כי-
הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.
גישה אחת שעולה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים היא כי לצורך טענת ההתיישנות יש לראות בהליכי גבייה מנהליים שווי ערך לתביעה אזרחית ולפיכך הליכים אלו עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות. עם זאת נפסק כי כדי שהליכי גבייה יעצרו את מרוץ ההתיישנות עליהם להיות הליכי גבייה ממשיים, "ועל הרשות לפעול בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, ובמרווחי זמן סבירים בין פעולה לפעולה" (ע"א (ת"א) 1986-02-11 בי סג בע"מ נ' עיריית תל אביב, [פורסם בנבו] פסקה 23 (8.11.2012); כן ראו ההפניות שם).
כמו כן מהפסיקה המחוזית הדוגלת בגישה לפיה הליכי גבייה עוצרים את מרוץ ההתיישנות עולה מחלוקת בשאלה האם הודעות תשלום כשלעצמן עוצרות את מרוץ ההתיישנות. כך למשל נפסק בעת"מ (חי') 37926-07-10 עמר נ' עירית נהריה, [פורסם בנבו] פסקה 12 (8.12.2010):
"בהקבלה שבין הוראות ההתיישנות בדין האזרחי, להתיישנות הליכי גביה מנהלית, יש לראות בשליחת דרישת תשלום, ולמצער, בנקיטת פעולות אכיפה, כמפסיקות את מרוץ ההתיישנות בדיוק כמו שהגשת תביעה לבית המשפט מפסיקה את המרוץ".
מנגד, ניתן למצוא התייחסות לכך שמכתבי התראה אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. כך בעת"מ (ת"א) 2668/08 יוסף סויסה ז"ל ואח' נ' עיריית רחובות [פורסם בנבו] (4.10.2011):
"האם קיומם של הליכי הגבייה שננקטו על ידי העירייה עוצר את מרוץ ההתיישנות?
ראשית יש לציין כי משלוח מכתבים לסויסה על ידי העירייה, ומודעותו של סויסה לחוב, אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. כפי שמשלוח מכתבים לנתבע פוטנציאלי איננו עוצר את ההתיישנות בהתאם לחוק ההתיישנות, כך גם משלוח מכתבים על ידי העירייה לנישום, איננו יכול לטעמי לעצור את התהליך. לו היתה העירייה מגישה נגד סויסה תביעה לתשלום חובותיו כלפיה, והוא היה מעלה טענת התיישנות, לא היתה העירייה יכולה להתגונן כנגד טענה זו בטענה לפיה היא פנתה אליו במכתבי התרעה שונים, או כי הוא היה מודע לחובו לעירייה".
גישה מנוגדת לגישה האמורה ניתן למצוא בעניין פרידמן. בעניין זה נקבע כי הליכי גבייה מנהליים אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תביעה אזרחית (יצוין כי על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שעודה תלויה ועומדת). הוטעם כי:
"הטעמים שביסוד מוסד ההתיישנות הקובעים מגבלת זמן להגשתה של תביעה אזרחית, שרירים וקיימים גם כאשר נוקטת הרשות בהליכי גבייה מנהליים. טעמים אלו על פי פסק הדין עניינם הקושי הראייתי בפניו עלול לעמוד הנתבע בחלוף הזמן כמו גם הצורך שלו בוודאות וביציבות, מצג הויתור העלול להשתמע מחלוף הזמן וניצול לא יעיל של זמן שיפוטי על עניינים ישנים שאבד עליהם הכלח. טעמים אלו רובם ככולם יש בהם כדי לתמוך בפרשנות שיש בה כדי לעודד את הרשות לפעול במהירות הראויה ובשקדנות הראויה למצוי זכויותיה. האינטרס הציבורי בכללותו יצא נשכר מכך ולא רק החייבים הקונקרטיים מולם עומדת הרשות – תקציב הרשות שיגדל כתוצאה מתשלום חובות מוקדם יותר, הקטנת העומס על מערכות המשפט שאחרת ייאלצו לדון בתביעות בגין חובות "ישנים" אשר העלויות הכרוכות בבירורם בשל חלוף הזמן, הן מטבע הדברים גבוהות יותר. ודוק. חובות ארנונה אינם עקרונית מסוג החובות לגביהם יש אולי בחלוף הזמן כדי לעודד פתרון המחלוקת בדרכי שלום. כלל המתמרץ את הרשות לפעול ביעילות ובמהירות לגביית חובותיה הוא איפוא כלל רצוי".
בפס"ד תאמ (י-ם) 16240-10-15 עירית ירושלים נ' יפה שטריט קבע בית המשפט כי אין בהודעות תשלום כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, ברם דומה כי לא נאמרה המילה האחרונה בעניין זה.