תום הלב הוא עקרון יסוד החולש על כל תחומי המשפט וחל גם בהליכי פשיטת רגל.
תום לבו של החייב נבחן עם כניסתו להליך של פשיטת הרגל (בתקופה שקדמה להליך, היינו בעת יצירת החובות), וכך גם נבחנת התנהלותו למשך אורך חיי ההליך.
בהעדר תום לה, קבע המחוקק כי בית המשפט יכול לדחות בקשה לפשיטת רגל וכן שלא ליתן צו הפטר.
בעבר נדונה שאלת תום הלב ואי החוקיות כבר בשלב הכניסה להליך פשיטת הרגל, במועד הדיון בבקשה ההכרזה.
כיום הוסט מרכז הכובד לדיון בשאלת תום הלב לשלב השני, שעת נעילה של ההליך במסגרתה נדונה סוגיית ההפטר. ראו פש"ר (מחוזי ת"א) 2274/06 חימאווי נ' כונס הנכסים הרשמי (ניתן ביום 17.5.15, פורסם באתרים משפטיים[פורסם בנבו]) (להלן: "עניין חימאווי") .
יחד עם זאת, צריך לדעת שבנסיבות מיוחדות ניתן לקבוע כבר בשלב הראשוני, שמדובר במקרה קיצוני של חוסר תום לב, שיש בו כדי לייתר הליך סרק שסופו ידוע מראש. לפיכך, קבע בשלב הראשוני בוחן בית המשפט, בין היתר, את חומרת מעשה החייב ואי החוקיות, האם מדובר במקרה חד פעמי או באירוע מתמשך ובכלל זה לבחון האם מדובר בעבירה פלילית, היסוד הנפשי בעת ביצוע העבירה, ועוצמת הקשר בין אי החוקיות לבין יצירת החובות, כך שככל שהחוב שנוצר באי חוקיות קטן, תטה הכף להכריז על החייב כפושט רגל מאשר לבטל את ההליך. שיקולים נוספים שיש לבחון הם חלוף הזמן מביצוע העבירה, שינויים לטובה בהתנהלות החייב וכן את עמדתם של הנושים האחרים (ראו לעניין זה: ע"א 3376/11 רוזנברג נ' הכנ"ר (פורסם בנבו, 6.10.13);
גם בעניין זה חשוב לדעת שאין מחסום אוטומטי להכרזה גם אם מדובר בחוב יחיד שנוצר בפעילות בלתי חוקית, שעניינו בעבירות חמורות, שיש בהן משום פגיעה קשה בתחושת הצדק ותקנת הציבור.
לפיכך, מצאנו מקרים בהם בית המשפר הכניס את החייב שברעי ההליך, למרות פגמים בהתנהלותו והיווצרות החובות, ומצאנו מקרים בהם קבע כי אין מקום כלל להכניס את החייב לשערי הליך זה. כל מקרה ונסיבותיו.