ע"ע 2736-01-24
פסק דין יוצא דופן שניתן לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה, חויבה המדינה בתשלום הוצאות משפט בסך 18,000 ש"ח לעובדת לשעבר – זאת, על אף שערעורה נדחה במלואו. פסיקה זו מדגישה את חשיבות החובה של המעסיק להעניק לעובדיו, עם סיום העסקתם, טיפול נאות ומסודר בזכויותיהם הכספיות.
העובדת שימשה במשך שמונה שנים כעוזרת משפטית לשופטת בבית המשפט. עם פרישת השופטת מתפקידה, הסתיימה העסקתה של העובדת בהתאם להסכם קיבוצי חדש, אשר עורר עמימות בנוגע לזכויות הכספיות להן הייתה זכאית, ואף הביא לעיכוב בגמר חשבונה.
בתביעה שהוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים [סע"ש 16773-02-20], התקבלה תביעתה של העובדת בחלקה בלבד, ונפסק לה סכום של 3,300 ש"ח בלבד. מנגד, בשל התנהלות דיונית מכבידה מצדה, שכללה דרישות מרובות לזימון עדים ובקשות למחיקת כתב ההגנה, חויבה העובדת לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 6,000 ש"ח.
העובדת הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אך ערעורה נדחה, תוך שבית הדין הארצי מאמץ את קביעותיו של בית הדין האזורי הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי.
בדרך כלל, בעל דין אשר תביעתו נדחית נושא בהוצאות המשפט של הצד שכנגד. אולם, במקרה זה, בית הדין הארצי קבע כי בנסיבות העניין, לא רק שאין הצדקה להטלת הוצאות על העובדת, אלא שהמדינה עצמה תחויב לשלם לה הוצאות משפט משמעותיות.
בית הדין ציין במפורש כי התרעומת שהעלתה העובדת על אופן סיום העסקתה הייתה מוצדקת, שכן היא חוותה עוגמת נפש רבה ונאלצה לבזבז זמן ומשאבים במרדף אחר זכויותיה. בפסק הדין צוין כי עובד המסיים את עבודתו זכאי לקבל את זכויותיו הכספיות ללא דיחוי ובאופן שקוף ומסודר. אף שההסכם הקיבוצי החדש היה בשלביו הראשונים, אין בכך כדי להצדיק עיכובים ביורוקרטיים ממושכים, וודאי שאין להטיל את תוצאותיהם על העובדת.
פסק הדין משמש תמרור אזהרה למעסיקים, ובפרט לגופים ציבוריים, בדבר חובתם להקפיד על מתן מלוא המידע והזכויות הכספיות לעובדים עם סיום העסקתם. בית הדין הארצי הבהיר כי כאשר עובד נאלץ לנהל הליך משפטי רק כדי לקבל את המגיע לו על פי דין, ייתכן שהמעסיק יישא בהשלכות הכספיות, אף אם בסופו של דבר התביעה לא צלחה במלואה.
הפסיקה מדגישה את הצורך בגישה אחראית והוגנת כלפי עובדים גם במעמד סיום העסקתם. ניהול תקין של הליך סיום עבודה, לרבות פירוט זכויות ברור ומתן תשלומים במועד, עשוי למנוע מחלוקות משפטיות ולחסוך הן לצדדים והן לבית הדין התדיינות מיותרת.
המקרה הנדון ממחיש כי בתי הדין לעבודה רואים בחומרה מקרים בהם עובד נאלץ להיאבק על זכויותיו הבסיסיות בשל התנהלות המעסיק. גם כאשר תביעתו אינה מתקבלת, אין משמעות הדבר כי לא הייתה הצדקה לפנייתו לערכאות. פסק הדין קובע רף חדש בכל הנוגע לחובתו של המעסיק לנהוג בשקיפות, ביעילות ובהוגנות מול עובדיו, וממחיש כי הפרה של עקרונות אלו עלולה להוביל להטלת סנקציות כלכליות משמעותיות על המעסיק.