סע"ש 66122-12-20
עובדת אשר הגישה תביעה כנגד החברה בה עבדה בטענה כי פוטרה שלא כדין.
החברה החלה באיסוף מידע על העובדת כחלק מהליכי הכנה לתביעה, ולאחר בדיקות שערכה טענה כי העובדת רימתה אותה באופן שיטתי.
במסגרת הבדיקות שערכה שלחה החברה מכתב לשני ספקים שהעובדת עבדה מולם במסגרת העסקתה, וציינה את החשדות כנגד העובדת.
החברה החליטה להגיש כתב תביעה שכנגד העובדת, במסגרתו ציינה כי העובדת מעלה בכספיה, פעלה בניגוד עניינים והעבירה מעטפת כסף. כמו כן החברה הוסיפה לכתב התביעה הנגדי את המכתבים אשר שלחה לספקים.
מנגד בחרה העובדת להגיש תביעה נגדית לתביעתה של החברה בגין לשון הרע.
החברה טענה כי לביה"ד אין סמכות לדון בענייני לשון הרע מכיוון שהמכתבים נכתבו לאחר סיום עבודתה של העובדת.
עוד טענה החברה כי אין קשר לעיסוקו של ביה"ד בדיני עבודה לבין המכתבים האמורים מכיוון שהמכתבים לא קשורים ליחסי העבודה שהיו בין החברה לעובדת.
ביה"ד קבע כי: "הקשר והזיקה עם דיני העבודה הוא משמעותי ומהותי, ולא קלוש כפי שהחברה טוענת", וציין את סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה אשר מונה שלושה תנאים מצטברים למתן סמכות לבית דין אזורי לעבודה לדון בתביעת לשון הרע.
הראשון, מבחן הצדדים – האם ישנם יחסי עבודה בין הצדדים, השני, מבחן העילה – מהי עילתה של התביעה, והשלישי, מבחן הקשר הסיבתי – האם קיים קשר סיבתי בין עילת התביעה לבין דיני העבודה.
בית הדין לעבודה קבע כי שלושת התנאים מתקיימים, כאשר בנוגע לתנאי הקשר הסיבתי הדגיש כי "בלב המכתבים עומדת טענת המעסיק לפיה העובדת הפרה חובות הנובעות מיחסי העבודה בין הצדדים… ואלמלא קיומם של יחסי עובד מעסיק בין הצדדים והחובות הנובעים מהם – ייתכן שהמכתבים לא היו באים אל העולם".