סע"ש 25632-12-22
פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מציף מחדש את השאלה המשפטית המורכבת – האם התנהלות רגשית, קשה ככל שתהיה, ובפרט צעקות מצד ממונה, עולה כדי התעמרות בעבודה כהגדרתה בפסיקה?
העניין נדון בפני הרכב בית הדין האזורי, אשר כלל את כב' השופטת הבכירה אריאלה גילצר-כץ, נציג ציבור עובדים ונציגת ציבור מעסיקים. פסק הדין קיבל תהודה מיוחדת, שכן עמדת הרוב – נציגי הציבור – הייתה בניגוד לעמדת השופטת המקצועית, תופעה חריגה בהרכבים תלת-איבריים מסוג זה.
העובדת שימשה במשך כארבע שנים כנציגה במוקד שירות לקוחות. לטענתה, הממונה הישירה עליה נהגה להרים עליה את קולה באופן תדיר ולעיתים אף הטיחה לעברה חפצים, דבר שגרם לה ללחצים נפשיים משמעותיים. עוד נטען כי התנהלות זו פגעה ביכולתה לעמוד בהנחיות העבודה ולהעניק שירות סבלני ומדויק ללקוחות.
החברה המעסיקה, אשר כ-75% מכוח האדם שלה מורכב מאנשים עם מוגבלות, טענה כי הרמת קול במוקד אינה חריגה נוכח אופי העבודה, וכי דווקא גילתה גמישות רבה כלפי העובדת – אישרה לה הפחתת אחוז משרה, אפשרה עבודה מהבית, התחשבה באיחורים וניסתה לשלב אותה בתפקידים חלופיים.
כב' השופטת גילצר-כץ קבעה כי העובדת הוכיחה התעמרות בעבודה, ופסקה לזכותה פיצוי בסך של 30,000 ₪. לפי גישתה, "גם כאשר עובדים מפרים הנחיות – אין מדובר בהצדקה לצרחות או לזריקת חפצים; מדובר בהתנהלות פסולה החורגת מגדרי הסביר". כן נדחתה הטענה כי מדובר ב"אווירת מכירה תחרותית" אשר מצדיקה סגנון ניהולי נוקשה.
מנגד, נציגות הציבור סברה כי לא הובאו ראיות מספיקות לדפוס חוזר של התעמרות, וכי הקושי שעלה היה בעיקרו סובייקטיבי, נוכח רגישות אישית של העובדת ואי התאמה לסביבת עבודה לחוצה. נציגת המעסיקים אף ציינה כי "העובדת לא הוכיחה כי הרמת הקול חרגה מהמקובל במוקדים מסוג זה".
עמדת הרוב, שלפיה אין מדובר בהתעמרות במובנה המשפטי, היא זו שנקבעה לבסוף בפסק הדין.