סע"ש 11092-02-19
עובדת חדשה בארגון קיבלה הבטחה מהמנכ"ל שתוך מספר חודשים הוא ידאג לקדם אותה לתפקיד ניהולי במקום אחת מן העובדות אשר עתידה לפרוש.
אותה עובדת אשר הייתה עתידה לפרוש החליטה לבסוף שלא לפרוש.
במהלך הריאיון הובטח לעובדת שהיא תחליף את המנהלת אשר אמורה לפרוש, ובפועל היא למעשה שימשה בתפקיד ניהולי בשל היעדרותה של המנהלת.
הובטח לעובדת שגובה השכר שלה יעלה ועוד מס' תנאים אשר יועברו אליה בעת פרישת העובדת הותיקה.
כשנתיים לאחר מכן, פוטרה עובדת והיא תבעה את הארגון בין היתר על זכאותה לתנאי השכר אשר הובטחו לה בראיון.
הארגון טען כי הסכם עבודה הוא זה שקובע את תנאיו של העובד וכי העובדת לא פנתה לארגון מעולם בשום דרישה להעלאת תנאי השכר.
ביה"ד קבע כי: "העובד והמעסיק מחוייבים להסכם עבודה שנחתם ביניהם"…אם המעסיק התחייב לשלם לעובד שכר מסוים או תנאי שכר מסויימים והמעסיק הפר התחייבות זו והצדדים שותקים, ייראה הדבר כאילו נתנו הצדדים הסכמתם לכך מלכתחילה, ולעובד לא תהא עילת תביעה כנגד מעסיקו מאחר שבשתיקתם הסכימו לשינוי בחוזה העבודה".
עוד קבע ביה"ד כי העובדת הייתה צריכה להביע את חוסר הסכמתה באופן מפורש: "ההסכם הכתוב שנחתם עם העובדת קוים במלואו, אך ההבטחה שניתנה בעל פה לא קוימה. חרף האמור, העובדת המשיכה לעבוד ובכך גילתה דעתה כי היא מוכנה להמשיך לעבוד באותם תנאים וכאמור ללא קידומה".