פסק דין חדש של בית הדין הארצי לעבודה מסמן חידוד חשוב בעקרונות ההגינות הדיונית, סמכות ערכאות שיפוטיות, והיקף חובת ההוכחה בסכסוכי עבודה. בפסק הדין נקבע כי בית הדין האזורי שגה כאשר חייב מעסיק לשלם לעובדת סכום של כ-60 אלף שקלים עבור שעות נוספות, וזאת על בסיס טענה משפטית שהועלתה לראשונה בפסק הדין עצמו, מבלי שניתנה לצדדים הזדמנות ראויה לטעון לגביה.
המחלוקת נגעה לשאלה אם ניתן להחיל את החזקה שבסעיף 26ב לחוק הגנת השכר ("תיקון חוק הגנת השכר") כאשר לא הוצגו דו"חות נוכחות כנדרש. בהתאם לתיקון החוק, בהיעדר רישום נוכחות כדין, עובר נטל ההוכחה אל כתפי המעסיק להראות כי העובד לא עבד בשעות נוספות. עם זאת, התובעת לא טענה להחלת החזקה במסגרת ניהול ההליך, ורק בפסק הדין של הערכאה הדיונית הועלתה טענה זו באופן עצמאי על ידי בית הדין.
הכלל בשיטת המשפט הישראלית הוא שההליך האזרחי נבנה על פי גבולות המחלוקת שמציבים הצדדים, ולא תפקידו של בית המשפט להרחיבם. אמנם שמורה לערכאה השיפוטית סמכות להעלות טענות משפטיות מטעמה, אך פסיקה עקבית מבהירה כי מדובר בחריג שבחריגים, המותנה באינטרס ציבורי מובהק ובהקפדה על מתן זכות טיעון לצדדים הנוגעים בדבר.
בית הדין הארצי מצא כי לא ניתנה למעסיק הזדמנות להתמודד עם הטענה המהותית שנגעה להחלת החזקה הראייתית, דבר הפוגע בשורש ההגינות הדיונית. מעבר לכך, בחינה מהותית של הראיות העלתה כי המסקנה העובדתית אליה הגיע בית הדין האזורי אינה מתיישבת עם השכל הישר ומאזן ההסתברויות. לפי התרשמות בית הדין הארצי, היקף השעות הנוספות שביצעה העובדת לא חרג מהשעות ששולמו לה בפועל בהתאם לתלושי השכר ולתדפיסי הנוכחות, ומכאן שלא הייתה הצדקה להטיל על המעסיק חיוב כספי נוסף.
בהתבסס על עקרונות אלה, בית הדין הארצי קיבל את הערעור, ביטל את חיוב המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות וכן את חיובו בהוצאות משפט בסך של 10,000 שקלים שנפסקו נגדו בבית הדין האזורי. בנוסף, ובהתחשב במצבה הכלכלי של העובדת, חויבה היא לשלם למעסיק הוצאות משפט בסך מופחת של 8,000 שקלים עבור ההליכים בשתי הערכאות.
פסק דין זה ממחיש את חשיבות שמירת גבולות המחלוקת כפי שהוצבו על ידי הצדדים לאורך ניהול ההליך, את החובה להעניק לכל צד הזדמנות הוגנת לטעון ולהתגונן, ואת האיזון הנדרש בין פרשנות חוקים פרוצדורליים לבין יסודות השכל הישר וההגינות הבסיסית בהליך שיפוטי.