ע"ע 18064-10-23
הזכאות לחופשה שנתית מתבססת על מספר ימי העבודה שביצע העובד בפועל. אך במקרה זה, עולות שאלות לגבי העובדת שפוטרה שלא כדין במהלך הריונה, ונעורר המחלוקות אם היא זכאית לצבור ימי חופשה כאשר לא עבדה בפועל עקב ההפרה של החוק. העובדת, שהייתה זכאית להגנה מפני פיטורים על פי החוק, טענה כי יש לשלם לה פדיון ימי חופשה עבור "התקופה המזכה", שהיא התקופה המוגנת מפני פיטורים – מיום הפיטורים ועד חודשיים לאחר חופשת הלידה שלה, כולל תקופת ההודעה המוקדמת.
בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נקבע כי המעסיק מחויב לשלם לעובדת את פדיון ימי החופשה עבור התקופה המזכה. אולם, בית הדין הארצי לא הסכים עם קביעת בית הדין האזורי, והעדיף את עמדת המעסיק, שלפיה לא ניתן להניח כי העובדת צברה ימי חופשה בזמן שבו לא עבדה.
על פי הלכה פסוקה, הזכאות לחופשה שנתית תלויה במספר ימי העבודה בפועל, והפסיקה מכירה גם בימי מחלה כימי עבודה. עם זאת, בית הדין הארצי סבור כי בתקופה המזכה, שנחשבת כפיצוי ולא שכר עבודה, לא ניתן להניח כי העובדת צברה ימי חופשה.
הבית הדין הארצי הוסיף כי, אפילו אם ניתן היה להניח שהעובדת צברה חופשה בתקופה זו, אין להניח שזמן זה לא נוצל במהלך אותה תקופה. בסופו של דבר, המעסיק הסכים להפסיק את הערעור שהגיש, והסוגיה לא קיבלה הכרעה הלכתית מחייבת.