התובע, קטין, שהיה בעת הרלוונטית תלמיד כיתה ה' נפצע בלחיו מסרגל קשיח שהניף לעברו בן כיתתו, בעת שהותם המשותפת בכיתה במהלך ההפסקה ביום 24.2.03.
התובע הגדיל לעשות ומעבר לתביעתו כנגד בית הספר, משרד החינוך והעירייה, תבע אף את בן כיתתו.
לגבי בן כיתתו קבע בית המשפט כי משהוכח שלא תקף אלא התגונן בפני התובע, התגוננות שהפכה למשחק דו-קרב בסרגלים בלצון וברוח טובה, ולכן פסק כי אין מקום לחייבו.
על פי כל העדויות, האירוע קרה במהלך ההפסקה, בכיתה, ללא השגחה מורה או מבוגר אחראי כלשהו.
בית המשפט קבע כי ההכרות המוקדמת והממושכת של הצוות החינוכי בבית הספר עם התובע ונטייתו להסתבך בקטטות והתחככויות תוקפניות עם ילדים אחרים חייבה תשומת לב מיוחדת והשגחה עליו גם במהלך ההפסקות, ובוודאי שבנסיבות אלה לא היה מקום להשאיר את הכיתה פתוחה ובתוכה כמה ילדים, שביניהם התובע, ללא השגחת מבוגר כלשהו.
לפיכך קבע בית המשפט כי משרד החינוך ובית הספר עוולו ברשלנות כלפי תלמידי הכיתה, לרבות התובע, שכן היה עליהם לצפות מראש כי בהעדר השגחה ועין פקוחה עליו בהפסקה, הוא עלול ליזום או להיגרר לקטטות אלימות, בהן עלולים להיפגע ילדים ובכללם הוא עצמו.
יצויין כי בת"א (מחוזי חי') 915/02 ק.ג. נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו) נדון מקרה דומה של פציעת קטין בן 10 במהלך השתובבות של קבוצת ילדים שנשארו בכיתה ללא השגחת מורה או מבוגר אחר, ושיחקו בידית רוכסן של קלמר, שנזרקה מילד לילד עד שפצעה את התובע בעינו ואף שם קבע בית המשפט כי על מורים מוטלת חובה לפקח ולהשגיח על תלמידים בבית הספר על מנת להבטיח את שלומם ובטחונם ולמנוע כל פגיעה בהם.
מידת הפיקוח לה נדרשים המורים, טיבה ומהותה, משתנים בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, בהתאם לגיל התלמידים, מקום הימצאם, סוג הפעילות בה הם עוסקים וחשיבותה, טיב וגודל הסיכון הכרוך באותה פעילות, וכיו"ב.
ככל שהתלמידים צעירים יותר נדרשת השגחה הדוקה יותר שכן "כדרך הטבע ניסיונם אינו רב, והם אינם מסוגלים תמיד לצפות תוצאת מעשיהם ויכולים להסתכן ולסכן אחרים שלא מדעת..." (ע"א 715/79 דניאלי).
כן נדרש פיקוח הדוק יותר ככל שגובר החשש להתנהגות בלתי מרוסנת של התלמידים כגון ביציאה לטיולים או כאשר הם נמצאים בחבורה ללא השגחה."
בית המשפט קבע, בהסתמך על הוראות בתקנון משרד החינוך, כי "העיקר הוא כי חל איסור על עצם השארת התלמידים ללא השגחה – תהא הסיבה אשר תהא".
מחדד בית המשפט ואומר כי אין מדובר בתאונה פתאומית, היותו ו"תאונה כ'הרף עין' הינה תאונה שנגרמת כתוצאה ממעשה יחידי, פתאומי, הגורם לנזק עוד קודם שיש בידי המורה המשגיח יכולת למנוע את המעשה. כלומר, אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית. מטבעם של ילדים שאין הם לוקחים בחשבון את תוצאות מעשיהם והם עשויים בכל רגע להפתיע את חברם במעשה אלימות פתאומי "בצחוק". במקרה כזה תהיה השגחת המורה בלתי-מועילה אפילו יעמוד בקרבת מקום… אין מדובר כאן במשחק המצריך תכנון והכנה אשר אינו הפקוחה של המורה יכלה להפסיק, אלא במשחק המתחיל ללא הודעה מוקדמת וכולו אינו אלא דחיפה פתאומית של תלמיד את חברו" (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן פ"ד כח (2) 113, 117 (1971).
לעומת זאת, בעניין שלנו ה"משחק" התנהל זמן מה באין מפריע וברי כי אילו היה מורה או מבוגר אחראי אחר נוכח בכיתה, היה מפסיק משחק מסוכן זה באיבו.
לפיכך קובע בית המשפט כי התרשלות בית הספר ומשרד החינוך גרמה להתרחשות האירוע בו נפגע התובע.
יוער כי בסופו של יום, עלה כי בסך הכל מדובר במקרה זה בצלקת עדינה, שטוחה, בצבע העור וכמעט בלתי נראית לעין ללא מאמץ להבחין בה, "הגם שהתובע ואמו טוענים (ואת עדותם יש לקחת בזהירות רבה לאור האמור לעיל על מגמתיות העדויות) כי בשמש היא מאדימה". אין מדובר בפגם אסתטי ממשי, שיש בו כדי לגרום מבוכה או חוסר בטחון עצמי בחברה.
היות ואין ספק כי הפציעה עצמה גרמה לתובע בהלה ומצוקה רגעית, וכי עבר תקופה מסויימת בה סבל מכאבים ומאי נוחות אסתטית עד להגלדת הצלקת ודהייתה, פסק בית המשפט סך 10,000 ש"ח בלבד כפיצוי הולם על הנזקים הלא ממוניים של התובע.
ראו תא (כ"ס) 3243/06 ש.א (קטין) נ' א.ח (קטין)