כנקודת מוצא, צריך לדעת, שבפציעה של תלמידים במהלך פעילות בבית הספר, קיימת אחריות למורים, למוסדות חינוך ולגורמים האחראים עליהם, בהם המדינה (משרד החינוך) והרשויות המקומיות.
עם זאת, לא כל אימת שילד נפגע בשטח בית הספר קמה חובת אחריות מוחלטת על אלו האמורים לעיל, וכדי לבחון האם יש אחריות נבחנים מספר שיקולים. ביניהם, סוג הפעילות, טיב וגודל הסיכון, גיל הילדים, סבירות אמצעי הזהירות שיכולים לנקוט הגורמים המופקדים על שלומם של התלמידים, ועוד כיוצא באלו נתונים.
למעשה, הותוו ארבעה כללים לשם בחינת השאלה אם יש מקום להטלת אחריות על גורמי חינוך במקום שתלמיד נפגע במהלך פעילות בבית הספר ואלו הם:
האחד, ככלל, מידת הפיקוח נגזרת מגורמים כמו גיל הילדים, תנאי השטח, אופי עיסוקם וכדומה.
השני, בעת הפסקה או משחק, נדרש פיקוח כללי, אך אין חובה שהפיקוח יהיה צמוד.
השלישי, חרף חובת הפיקוח, לא ניתן למנוע פעולת פתע שאינה צפויה מראש.
הרביעי, בוחנים האם היה פיקוח נאות, ואם לא, האם יש לייחס את הנזק להיעדרו של הפיקוח הנאות.
פעם אחר פעם קובעת הפסיקה כי על בית הספר לדאוג למפקח על פעולות התלמידים בהפסקה. אך יחד עם זאת, המפקח לא חייב להיות צמוד לילדים, או להחזיק אותו כל הזמן בתחום ראייתו בלי שום הפסקה.
מספיק הוא שהילדים יודעים שהמפקח צופה עליהם, תוך כדי הילוכו בחצר, ואפילו אם הם אינם רואים אותו ממש וגם אם הוא עוזב לדקות קצרות את מקום משמרתו.
יש לבחון כל מקרה לגופו, אך ככלל, אנו מוצאים את בתי המשפט קובעים בשורת פסקי דין רבים כי בפציעה במהלך משחק בחצר בית הספר, במצבים של פעולות פיתע שלא ניתן לצפות אותם מראש, אין כל אחריות על בית הספר. ברם, לא פעם, מדובר על נסיבות אשר אסור היה שיעמדו במגרשי בית הספר ובמצבים אשר היה ניתן לצפות ולמנוע. במצבים אלו יש לעמוד על הנזק אשר נעשה לתלמיד ולטעון לפיקוח בית הספר והמפקחים עליו.