בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר לפרקטיקה שבה עובדים מקליטים את מעסיקיהם ללא ידיעתם. במאמר מקיף של עו"ד עידית צימרמן "שאלה של פרטיות? הקלטה ללא ידיעת הצד המוקלט ביחסי עבודה", כרך "עבודה חברה ומשפט" 2019, מציעה המחברת לבחון את הסוגיה תוך עריכת איזונים נדרשים בין משפט העבודה לבין הגנת הפרטיות. הכותבת סבורה כי יחס שלילי מצד בתי הדין להקלטות, הנסמך על אמרת אגב של בית המשפט העליון בר"ש 4550/15 חיה עופרה שמואלי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (מיום 6.7.2015) הוא שגוי, וכמוהו שגויה גם המסגרת המושגית – קרי אתיקה ומוסר – שבה השתמש בית המשפט העליון. כדעת הכותבת, אף אנו נוטים לעמדה כי לזהות המקליט ולטעמיו צריך להיות מקום מרכזי בדיון והשפעה מכרעת על תוצאותיו.
הדברים מקבלים משנה תוקף, עת מוקד הטענה המועלית מצד התובע או התובעת בתביעתם היא על בסיס אפליה. ואכן, בפסק הדין עע (ארצי) 11-11-14184 ד"ר עמוס ברנס- המרכז האקדמי כרמל [פורסם בנבו] (מיום 14.7.2016) נקבע כי יש להבחין בין מצב שבו עובד מבצע הקלטות ללא סיבה מוצדקת, באופן שיטתי, על מנת "לאסוף" ראיות לשעת הצורך ולעשות בהן שימוש בחוסר תום לב שאז יש בכך כדי לפגוע בבסיס יחסי האמון שבין עובד למעסיק, לבין מצב שבו עובד או מועמד לעבודה נוקט פעולה זו על מנת להוכיח את טענותיהם לפגיעה שלא כדין, במיוחד עת מדובר בטענות קשות להוכחה כגון הפליה, או חשיפת התנהלות בלתי תקינה במקום העבודה.
אין להתעלם מהעובדה שיש מקרים שבהם ללא הקלטת המעסיק או עמיתים לעבודה או גורמים אחרים, לא יוכל עובד לעמוד בנטל להוכיח את תביעתו (ע"ע 1353/02 מרגלית אפלבוים נ' ניצה הולצמן, [פורסם בנבו] פד"ע לט 495).
ראו בהרחבה בעניין סעש (ת"א) 49456-02-18 מיטל מור – וייל ושות' רואי חשבון .