סעיף 3 לחוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים, תשס"ז-2007, שמתייחס ל"ישיבה בעת הפסקה בעבודה", ואשר קובע כי "… מעסיק יעמיד לרשות העובדים במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה". סעיף 4 לחוק שבנדון אף מאפשר פסיקת פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון.
החוק מדבר על "מקום עבודה", אך מה קורה בעבודות שבהן העובד מועסק בלא "מקום עבודה", היות שהוא מועסק כחקלאי בכל יום במקום אחר, ולעתים אפילו בכל חלק אחר של היום ובכל פעם בחלקת אדמה אחרת שאין בה לא סככה, לא מחסן ולא כיסאות?
הנחיית הפסיקה ביחס להוראת חוק זו היתה מקיפה ומחייבת, ונקבע בין היתר, כך (ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – זואילי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 16.11.2011. דגשים לא במקור):
"בנוסף לחובותיו המצטברות של המעביד להעמיד לרשות העובד מושב ולא למנוע ממנו אפשרות ישיבה במהלך העבודה, הטיל המחוקק על המעביד חובה מנדטורית מסוג חזקה חלוטה שאינה ניתנת להפרכה, להעמיד לרשות עובדיו כסאות, או ספסלים, תקינים וראויים לישיבה בעת ההפסקה בעבודה… חובתו המנדטורית של המעביד להעמיד לרשות העובדים מקומות ישיבה בעת ההפסקה מעבודה, חלה ללא אבחנה לגבי סוג העבודה, ומבלי שתקום למעביד טענת הגנה, ממין זו שבסיפא לסעיף 2 לחוק. הוראה זו בדבר זכותו של האדם העובד לישיבה בעת ההפסקה, מכילה ומגלמת את זכותו של העובד לרווחה, למנוחה, לאוטונומיה אישית ולמימוש פרטיותו במסגרת המרחב האישי שמקצה לו המעביד, כמו גם לגיבוש ההיבט החברתי במקום העבודה."
עולה אפוא חובה ברורה לפיה על המעסיק לדאוג למקומות ישיבה בעת ההפסקה מהעבודה ואין מקום להתחמק ממנה.