בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, (להלן – החוק) נקבע כך:
"(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
(ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.
(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעסיקו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.
(ד) עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד".
כעולה מסעיף 20 (א) לחוק, העובד זכאי להפסקה של שלושת רבעי שעה לפחות, שניתן לפצלה כך שהפסקה אחת תהא של חצי שעה לפחות (להלן – הפסקה ראשית) והפסקה נוספת תשלים אותה (להלן – הפסקה משלימה).
ביחס להפסקה הראשית קבע המחוקק בסעיף 20(ג) לחוק כי העובד רשאי לצאת "מהמקום שבו הוא עובד", אלא אם נוכחותו במקום העבודה חיונית והוא נדרש על ידי מעסיקו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כזמן עבודה.
יודגש, כי בע"ע (ארצי) 131/07 גלעד גולדברג – אורטל שירותי כח אדם בע"מ [פורסם בנבו] (13.05.09) נפסק כי היציאה ממקום העבודה אינה חייבת להיות יציאה מחצרי מקום העבודה, וכי הדגש הוא על כך ש"בזמן ההפסקה על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל".
עוד נקבע כי "ככלל כאשר עובד עוזב את עמדת עבודתו והולך למזנון, לחדר מנוחה, או למקום אחר בו הוא רשאי לעשות כרצונו, יש בכך להעיד שהוא בזמן הפסקה".