ההלכה הפסוקה בסוגיה זו סוכמה בע"ע (ארצי) 142/03 לי כנפו – פיקאסו הרצליה 1993 בע"מ, [פורסם בנבו], 14.6.05, שם דן בית הדין הארצי בשאלה האם יש לראות רשתות בהן סניפים שונים מנוהלים כעסק עצמאי, כמקום עבודה אחד.
ההשלכה: ככל שתוגדר העבודה בסניפים שונים של הרשת כעבודה במקום אחד הרי שזכאי העובד לשיעור פיצויי פיטורים למשך כל תקופת עבודתו בה.
בית הדין פסק שם כי הכלל הוא, כי יש לראות עבודה בסניפים שונים של רשת כעבודה במקום עבודה אחד לצורך חוק פיצויי פיטורים.
הכלל מבוסס על העובדה שהעובדים ואף הציבור רואים בסניפים של רשת כעסק אחד. כך לשם המחשה, הציבור אינו רוכש המבורגר מבעל זיכיון זה או אחר כי אם מרשת מקדונלדס, המבורגר קינג וכדומה.
יתרה מזו, יש להתחשב בכך, שברשתות שונות ואף במפעלים שונים של קונצרנים יש צורך להעביר עובדים ממפעל למפעל, תוך התחשבות בצרכים של המפעל. אין לדרוש מהעובד להפסיד את זכויותיו לפיצויי פיטורים כאשר הוא מתאים את עצמו לצרכי המפעל בכך, שהוא נאות לעבור ממפעל למפעל של אותו קונצרן או אותה רשת.
ועוד, מושכלות ראשונים הם כי לעניין זכויות במשפט העבודה המגן, ופיצויי פיטורים בכלל זה, "יש לראות את 'המפעל', את 'מקום העבודה', לא רק כנושא של 'בעלות' אלא גם כנושא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו 'מפעל'.
הלכה למעשה, כאמור, הכלל הוא, כי יש לראות עבודה בסניפים שונים של רשת כעבודה במקום עבודה אחד לצורך חוק פיצויי פיטורים.