סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: החוק) קובע כדלקמן:
"(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעסיק את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)".
סעיף 18 לחוק קובע כי לבית הדין סמכות להפחית את סכום פיצויי הלנת השכר או לבטלו ככל שהדבר מוצדק בנסיבות העניין.
בעניין דומוס תעשיית רהיטים נקבע כי "פסיקת פיצוי הלנה היא בשיקול דעת בית הדין…. על בית הדין למצוא, אפוא, את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה מחד לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך. ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב התשלום צריך להתפרש לקולא, כלומר הנטייה לפסוק פיצוי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות".
עוד נקבע בעניין אפי אבטחה שהשיקולים הקבועים בסעיף 18 לחוק אינם מהווים "רשימה סגורה" וכי "אין לראות עוד בהסדר שבסעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר הסדר שלילי וכי בית הדין מוסמך לשקול שיקולים נוספים מעבר לאלה הקבועים בסעיפים אלה לצורך הגשמת התכלית המפצה והמרתיעה של פיצויי ההלנה. שיקולים המביאים בחשבון את אפיונו של חוזה העבודה כ'חוזה יחס', את מידת הפגיעה באינטרס המוגן של העובד ששכרו הולן וכן שיקולים שמקורם בעקרונות של צדק חלוקתי הנוגעים לזהות המעסיק, לגודלו, לחוסנו הכלכלי בתקופה הרלוונטית או שיקולים הנוגעים לדרך התנהלותו של המעסיק לאורך התקופה הרלוונטית לתביעה".
בעניין ניצנים דן בית הדין הארצי בסוגיית ההתיישנות של התביעה לפיצויי הלנת שכר וקבע כי תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים חלה במקרה שבו השכר שולם באיחור ולא במקרה שבו לא שולם השכר כלל.
ככל שהתקיימה הלנה בתשלום שכרך, בדוק אם הינך עומד בתנאי הזכאות ואל תתמהמה בהגשת התביעה.
יחד עם זאת, זכור כי פעמים רבות בית הדין נוטה להשית תשלום של הצמדה וריבית או לכל היותר תשלום מזערי מפיצוי זה.
בהטלת פיצויי הלנה על בית הדין למצוא "את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך. ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב התשלום, צריך להתפרש לקולא, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות".
(ע"ע (ארצי) 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ – בן הלל, [פורסם בנבו] תק-אר 2000 (2) 131, מיום 31/5/00).
סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע כי בית הדין לעבודה רשאי לבטל או להפחית פיצוי הלנת שכר, וזאת כאשר הוא נוכח שהאיחור נבע מטעות כנה, ו/או כי המעביד לא היה יכול לשלוט על הלנת השכר ו/או כי מקורה של הלנת השכר בחילוקי דעת בדבר עצם קיום החוב.
בית הדין הארצי לעבודה פירש את המונח כ"טעות שגם אדם אחר ישוכנע כי עושה הטעות האמין במצב הדברים כפי שנראה לו ופעל לפיו… ולא מן הנמנע הדבר כי 'טעות כנה' תיגרם על ידי רשלנותו של הטועה".
(דב"ע לא/2-5 כהן – עיריית ירושלים, [פורסם בנבו] פד"ע ג' 169 (1971), ר' גם דב"ע שם/3-141 מיכאלי – מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פד"ע יג' 146 (1982)).
בית הדין הארצי לעבודה חזר ופסק כי הפחתת פיצויי ההלנה נתונה לשיקול דעתו של בית הדין, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (ע"ע (ארצי) 30029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים – מימון, [פורסם בנבו] ניתן 29/11/00; ע"ע (ארצי) 394/99 המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית בא"י – אגבריה, [פורסם בנבו] ניתן 23/12/03).