חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים.
עם ריבוי כלי הרכב על הכבישים, לצערנו, הפכו תאונות הדרכים לדבר שבשגרה. דרכי ההתמודדות עם הבעיה מעסיקות את הממשלות בכל העולם, ממשלת ישראל, ועמותות שונות ניסו לא פעם למצוא פתרון שישים קץ לתאונות הדרכים או לפחות למגר אותן ככל שניתן.
חלק מהפתרונות הופנו כלפי איכות הדרכים כגון: תשתית כבישים, תאורה, נתיבים ועוד… וחלק הופנו כפי הנהגים והרתעתם דרך כנסות כבדים, שלילת רישיון הנהיגה ועונשי מאסר.
מכיוון שיש מספר רב של בני אדם אשר נפגעים יום יום מתאונות הדרכים, הגיע המחוקק למסקנה שיש לדאוג לכל אלו שנפגעו בגופם ולפצותם בגין נזקי גוף שנגרמו להם ולצערנו, אף למשפחות ההרוגים, בניגוד, לנזקי רכוש. ולשם כך נחקק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים התשל"ה, 1976.
לפני חקיקת החוק, אדם שנפגע בתאונת דרכים היה זכאי לפיצוי לפי "פקודת הנזיקין". פיצוי זה, אשר נשלט על ידי מבחן האשמה, משמעותו היא שלא די בכך שאדם גורם נזק לחברו, אלא שיש להוכיח שהנזק נגרם באשמתו של אותו גורם הנזק.
יוצא מכך שאם אדם גרם נזק לאחר באשמתו- הוא חייב לפצות את הניזוק. ואילו, אדם שגרם נזק לאחר שלא באשמתו- פטור מתשלום פיצויים.
כתוצאה מכך, נוצר מצב שנפגעי תאונות דרכים לא תמיד היו מפוצים ואף גרוע מכך, מספר ניכר של נפגעי תאונות דרכים לא היו זכאים לפיצויים. כך שנפגעים רבים, מעבר לפגיעה הפיזית והנפשית, נקלעו למצוקה כלכלית ולא היה להם כיצד לשקם את חייהם לאחר התאונה.
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים חוקק על מנת לתת מענה לנפגעים ומטרת החוק בא לכסות מקרים בהם הנפגעים נותרים ללא אפשרות לשקם את חייהם.
מהות השינוי החוקתי הוא בכך שנקבע שאין כלל משמעות לשאלת האשם. משמע, נפגע יקבל פיצויים גם אם אף אחד לא אשם בתאונה ואפילו אם הוא עצמו אשם.