על פי הדין, סעיף 2 לחוק השוויון, על איסור על מעסיק להפלות בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או משך שירות המילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים.
יודגש כי לצורך הוכחות ההפלייה, אין צורך להוכיח "כוונה" ואף "כוונה טובה" (ככל שהייתה כזו) אינה רלוונטית.
בעניין זה נפסק כי "…עצם ההתנהגות הפסולה היא בגדר הפרה של הוראות החוק".
(ע"ע (ארצי) 627/06 מורי – מ.ד.פ. ילו בע"מ (16.3.2008); דב"ע נו/3-129 פלוטקין – אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג 481 ((1999)).
השאלה בדבר האופי או המהות של התפקיד היא שאלה אובייקטיבית.
לכן, אין די בכך שהמעביד מאמין, אפילו בכנות ובתום לב, שעל המועמד למלא דרישות מסוימות כדי להיות כשיר. בקביעת מבחנים אובייקטיביים יש להימנע מסטראוטיפים, מאחר שאלה לעולם אינם אובייקטיביים, אלא נובעים מדעות שהשתרשו בחברה, מבלי שיהיה להן בסיס אובייקטיבי מוצק.
(ר. בן ישראל, שוויון הזדמנויות ואיסור הפליה בעבודה, כרך א', עמ' 208 (האוניברסיטה הפתוחה, התשנ"ח-1998).