סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א –1951 קובע מהי הגדרת "שעות עבודה" כך: "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20".
סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע:
"(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-¾ שעה
לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
(ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.
(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעסיקו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה."
בעניין ע"ע (ארצי) 131/07 גלעד גולדברג נ' אורטל שירותי כח אדם בע"מ [פורסם בנבו] (13.05.2009) נקבע:
"המונח "הפסקה" שבסעיף 20 לחוק, תלוי במכלול העובדות של כל מקרה ויש להעמיד כל מקרה במבחן "עמידה לרשות העבודה", זאת בשים לב לתפקידו של העובד, מקום העבודה, חובת נוכחות במקום העבודה, מיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה ועוד".
כלומר, נקבע כי אחד המאפיינים של זמן הפסקה, הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, לרבות אכילה, מנוחה, סידורים אישיים וכיו"ב. מנגד, היות העובד משוחרר מחובותיו כלפי מעסיקו בשעות אלה.
לעומת זאת, שעות העבודה הן השעות שבהן עומד העובד לרשות העבודה, כלומר השעות בהן העובד אינו חופשי לעשות כרצונו.
(דב"ע (ארצי) שן/3-84 מדינת ישראל נ' רון ראובן ואח', [פורסם בנבו] פד"ע כב' 433 (1990); דב"ע (ארצי) מה/22-3 "אגד" נ' אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ – יחזקאל ברנד [פורסם בנבו] פד"ע יז' 21 (1985).
בעניין אגד נקבע כי שעות העבודה של נהג, הינן שעות הפעילות במסגרת תחום השעות שבהן עמד לרשות העבודה.
לפיכך, שעות המתנה של נהג הסעות, בין נסיעה לנסיעה, בהן לא הייתה לו אפשרות מעשית לעסוק בענייניו, ייחשבו ל'שעות עבודה', בעוד השעות בין נסיעות, בהן רשאי היה העובד לעסוק בעניינו, למנוחה או עריכת סידורים פרטיים, אינן נחשבות ל'שעות עבודה'.
בעע 403/99 ברק שובל נ' יהב הסעות וטיולים בע"מ [פורסם בנבו] (18.7.2001) דן כב' בית הדין הארצי בשאלה האם עובד (נהג מיניבוס) העובד בשעות מפוצלות זכאי לגמול כלשהו, שכר או גמול שעות נוספות, בעד השעות שבין שתי תקופות הפיצול במשך יום העבודה. בית הדין קבע כי:
"אנו מחזירים את העניין לבית הדין האזורי על מנת שיברר האם אכן לעיתים קרובות הוא נקרא לעבוד לפני הצהריים, האם אכן בכל חודש היתה לפחות נסיעה אחת כזו. אם כך הדבר הרי יש לראותו כמי שהיה מוכן ומזומן לעבוד."
בעע (ארצי) 469/08 דניאל אלמליח נ' הורן את ליבוביץ' בע"מ [פורסם בנבו] (3.5.2011) לא נפסק גמול שעות נוספות במצב בו לא הוכחה עבודה בשעות הפסקה בין קווי היסעים.
עוד נקבע בדב"ע לב/3-11 אחמד חג'יראת נ' זכריה חצרוני [פורסם בנבו] פד"ע 145 כי במקום שבו ההפסקה עולה על 3 שעות והעובד לא נדרש להישאר במקום העבודה בעת ההפסקה, לא ייחשב הזמן שמעבר ל 3 השעות שנקבעו בסעיף זה לחלק משעות העבודה מכוח חוק זה.
לפיכך, נמצאנו למדים כי לשם הכרעה בדבר תשלום שכר עבור זמנים אלו בוחן בית הידן את מתכונת ההעסקה ואת השאלה האם בשעות שבין קווי ההיסעים העובד היה ראשי לעסוק בענייניו או שמא עמד לרשות המעסיק.
יצוין כי ככלל הנטל להוכיח את "ההפסקות" שלפי חוק שעות עבודה אינן באות בחשבון "שעות העבודה", מוטל על המעסיק. לפיכך, כך נקבע בפסיקה, על המעסיק להוכיח את מועדי ההפסקות ולמצער מתכונת של הפסקות.