הלכת כותה (ע"ע (ארצי) 15868-04-18 גבריאל כותה – מדינת ישראל משרד המשפטים, מייצבת את אופן גישת בית הדין למצב בו מוגשת תביעה בטענה להכרה רטרואקטיבית כי התקיימו יחסי עובד מעביד, ופוסקת למעשה את השיטה החישובית לשם חישוב זכויות התובע. בשיטה זאת משווים את עלות המעסיק (הכוללת את הזכויות הסוציאליות המוקנות בחוקי המגן, בצווי הרחבה הכלליים ואלו המוקנות באותו מקום עבודה ולרבות פיצויי פיטורים) לתמורה הקבלנית וככל שעלות המעסיק גבוהה יותר פוסק בית הדין השלמה של הפער שלטובת העובד.
מטעמי נוחות ואחידות (אלא אם קיימת הצדקה אחרת בנסיבות העניין לחשב אחרת) יש לבצע חישוב ביחס לחודש העבודה האחרון ולהכפילו במספר חודשי העבודה, כמובן עד, לכל היותר, שבע שנים אחורה ממועד הגשת התביעה.
כפי שהיה בעבר, נפסק גם כאן, הנטל להוכיח את השכר החלופי מוטל על המעסיק ויכול להתבצע באמצעות השוואה לעובדים מקבילים בתפקיד ובוותק דומה, אצל המעסיק או בענף בכלל, וכן באמצעות טבלת שכר בהסכם קיבוצים רלוונטיים, חוו"ד מומחה, מסמכים המראים שכר שהוצע לעובד וכיוצ"ב.
יודגש, בית הדין פסק כי המעסיק לא יוכל לקבל קיזוז של התמורה ששילם אלא עד לגובה של קיזוז הפער שבין השכר החלופי לתמורה הקבלנית ולא מעבר לכך. בכך, יורתע המעסיק לסווג את העובד בסיווג מוטעה.
דעת מיעוט בפסק דין זה סברה כי יש לבחון את תום הלב מטעם התובע עוד בטרם ייבחנו מבחני יחסי העבודה וככל שלא עולה תום לב בתביעתו אזי שאף לו היו מתקיימים יחסי עובד מעביד – הרי שלא היה נכנס בשער מבחנים אלו והיתה נדחית תביעתו, ברם לאור העובדה כי מדובר על מבחני מהות של יחסי עובד מעביד ומדובר על עניין קוגנטי, דעת הרוב והמכריעה סברה כי בחוסר תום לב כדי למנוע בהכרת התובע כעובד וכי יש לבדוק את המבחן המעורב על שלל מבחני העזר על מנת להכריע בדבר מהות היחסים.
חידוש נוסף בפסיקה הינו הוספת פיצוי לא ממוני לפי שיקול דעת בית הדין, מעבר לתשלום השלמת הפער כאמור. המטרה הברורה בהוספת רכיב זה הינה להרתיע מעסיקים מלהעסיק עובדים בצורה של קבלן, לאור חשיפתם לא רק לתשלום העובד כעובד, כי אם גם לתשלום פיצוי בלתי ממוני.
רכיב הפיצוי הלא ממוני לא מחוייב וככל שמדובר על יוזמה ברורה של העובד לעבוד כ"קבלן" מסיבותיו הוא, יכול הוא אף שלא יידרש כלל. מאידך, ככל שמדובר על יוזמה של המעסיק ו/או ניסיון עקיפה של המעסיק את דיני העבודה, לרבות טעמים ארגוניים כמו עקיפת מכרז וכדו' אזי שגובה הפיצוי הבלתי ממוני יהיה גבוה יותר.
נקודת המוצא היא שיש לפסוק פיצוי לא ממוני והנטל לשכנע כי אין להטילו הינו על המעסיק.
מעבר לאמור קיים מגוון שיקולים לקביעת פיצוי בלתי ממוני. בין היתר, כמה היחס בין השכר הקבלני לשכר ה"שכירי", קיומה של מערכת יחסים קיבוצית במקום העבודה המיטיבה עם העובדים, שקלול זכויות "לא ממוניות" שהעובד לא קיבל בשל הסיווג השגוי, כמו נסיבות בהן הודר המועסק מפעילויות ונחסמו בפניו מסלולי קידום, זכויות המקיימות במגזר הציבורי שנשללו מן המועסק וכיוצ"ב, ובכלל שיעור חוסר תום הלב מצד המעסיק.
בפסק דין זה יש בשורה חשובה, היות והוא מביא לאחידות בדבר גישת בית הדין לתביעות מסוג זה, הכרעת השיטה החישובית, הגבלת השבה וקיזוז של התמורה ששולמה לעובד, מנגנון של פיצוי בלתי ממוני ולמעשה הרתעה חשובה מפני מעסיקים המנסים לעקוף את יחסי העבודה.