השאלה האם רכיב מסוים נחשב כ"שכר" (או "משכורת") מוכרעת בהתאם למהות ההסדר הנורמטיבי הרלבנטי, תוכנו וכללי הפרשנות החלים לגביו.
ככלל, סיווג רכיב כשכר או כתוספת לשכר, נקבע לפי מהותו האמיתית, ולכן "רכיב המוגדר כתוספת אך לאמיתו של דבר על פי טיבו הוא חלק מן התמורה עבור העבודה הרגילה, הרי הוא בבחינת תוספת פיקטיבית ולכן יחשב כחלק מן השכר הרגיל."
(ע"ע 291/09, מדינת ישראל הממונה על השכר – מוריס זוהר, [פורסם בנבו] מיום 21/04/10, בסעיף 23 לחוות דעת השופט צור).
עם זאת, הכרעה בדבר המהות האמיתית של תשלומים אינה תמיד פשוטה, היא מורכבת ממבחנים ומאפיינים שונים, ותלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.
מבחן העזר המוביל הוא "מבחן התנאי", על פיו אם תשלום הרכיב מותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שמי שמקבל את התשלום מתקיים בו התנאי – אזי מדובר בתוספת לשכר הרגיל.
מבחני עזר נוספים שעשויים לשקול, לפי המקרה, כוללים את הסכמות הצדדים בנוגע לאותה תוספת, ובלבד שהסכמות אלו אינן גורעות מזכויות העובד מכוח משפט העבודה המגן, וכן ההקשר התעשייתי במסגרתו ניתנה התוספת.
הנטל לשכנע כי רכיב פלוני הוא פיקטיבי, מוטל על שכם הטוען לכך.
(ע"ע 35601-04-14 עיסאם זאהר – מועצה מקומית עוספיה, [פורסם בנבו] מיום 17/01/18, וראו האסמכתאות שם).
בונוס או פרמיה, ככל שהם אותנטיים, נחשבים תוספת לשכר, בהיותם מותנים בתנאי: תפוקה שמעבר לנורמה, או הישגים מיוחדים. עם זאת, ככל שמסתבר כי מדובר בכינוי מלאכותי – למשל משום שהנורמה שנקבעה לצד תשלום "פרמיה" היא כה נמוכה, עד שעבודה מעבר לאותו רף מהווה ביצוע העבודה הרגילה – אזי אותו רכיב, למרות כינויו, ייחשב חלק משכר היסוד.
(ע"ע 76/06 גימלשטיין – יזמקו בע"מ, [פורסם בנבו], 06/05/08; להלן: "עניין גימלשטיין").