הזכות לתשלום דמי חגים בכל הנוגע למגזר הפרטי מעוגנת בהסכם הקיבוצי הכללי בכלל המשק ולפיה:
"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת".
נטל ההוכחה לעניין תשלום דמי חגים מוטל על העובד.
על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמטיבי שחל.
משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת.
(ע"ע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב – כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ מיום 19.02.2017, להלן: "עניין איליאסייב").
לצד זאת הבהיר בית הדין הארצי בשורה של פסיקות כי תביעה המנוסחת באופן כוללני, ללא פירוט באיזה ימי חג מדובר, תוך שהתובע מסתפק במכפלה של מספר שעות העבודה במספר ימי החג השנתיים – לא תעמוד בנטל הראיה הראשוני המוטל על העובד.
(ר' לעניין זה עניין איליאסייב לעיל וכן ע"ע (ארצי) 35666-05-16 חברת השמירה בע"מ – אבנר סבהט מיום 27.07.2017 ו-ע"ע (ארצי) 38313-03-18 איל"ן איגוד ישראלי לילדים נפגעים – מיכאל מוחדינוב, מיום 1.6.2020).
לפיכך, על העובד לשים לב כי אכן הוא מפרט בכתב תביעתו כראוי את מלוא דמי החגים כנדרש.