ככלל נקבע בפסיקה כי נטל ההוכחה ביחס לתקופת עבודה רובץ על העובד-התובע. (דב"ע (ארצי) נד/3-23 חיים פרינץ – נתי גפן, פד"ע כו 547),
אלא שלאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ולאחר חקיקת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002, חל שינוי משמעותי בכל הנוגע לנטלי ההוכחה.
סעיף 2(א)(2) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "תאריך תחילת העבודה" ואילו סעיף 5א לחוק קובע כי בתובענה של עובד נגד מעסיקו, בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה כאמור, תהיה חובת ההוכחה בעניין הרלוונטי על המעסיק.
כך הם פני הדברים כאשר הסוגיה שבמחלוקת עוסקת בתאריך תחילת העבודה.
אולם, במקרה בו המחלוקת עניינה תאריך סיום העבודה, או משך תקופת ההעסקה ורציפותה (פרטים אשר אינם מצויים בטופס הודעה לעובד) על העובד להעמיד גרסה עובדתית ביחס להיקף עבודתו. לאחר שהעובד הציג גרסה ראשונית משכנעת, מועבר נטל ההוכחה אל כתפי המעסיק.
ככל שלא העמיד העובד גרסה כאמור כי אז הספק יפעל לחובתו כיוון שנטל השכנוע נותר רובץ לפתחו. אשר לאיכות הגרסה העובדתית שעל התובע להציג, הרי שלא מדובר בגרסה נטענת, כי אם גרסה עובדתית שבית הדין השתכנע במהימנותה. עליו לשכנע את בית הדין באמצעות "דבר מה נוסף" ביחס לגרסתו לעניין היקף עבודתו או תנאי שכרו.
(ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – איי אס אס אשמורת בע"מ, מיום 4.8.2016; ע"ע (ארצי) 34111-07-15 גנאדי אוקראינסקי – שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ, מיום 7.2.2019).