סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח -1988 (להלן- חוק שוויון הזדמנויות) קובע איסור על המעסיק להפלות את עובדיו, בין היתר, מחמת הריון.
יוער בעניין זה שבעניין זה תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בניגוד להוראת החוק לענין פיטורים מהעבודה "אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו".
עוד חשוב להדגיש, שהדין לא דורש הוכחת כוונה של המעסיק להפלות את העובד כתנאי לגיבוש עילת התביעה. די בכך שהמעסיק התחשב באחד השיקולים המנויים בסעיף 2(א) לחוק לשם קבלת ההחלטה בעניינו של העובד, כדי שתקום לעובד עילת תביעה לפי סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות.
היינו, אף בהעדר כוונה להפלות את העובד, עצם ההתחשבות באחד מהשיקולים המנויים בסעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות היא אסורה.
זאת, אלא אם מדובר בשיקול המתחייב "מאפיים או ממהותם של התפקיד או המשרה", כאמור בסעיף 2(ג) לחוק.
אך צריך לדעת שנוכח הקושי שקיים לא אחת בהוכחת השיקולים עליהם התבססה החלטת המעסיק, קובע סעיף 9(א) לחוק שוויון הזדמנויות, כי אם יוכיח העובד כי נתקיימו בו התנאים או הכישורים שקבע המעביד יועבר הנטל למעסיק לסתור את טענת ההפליה, ולהוכיח כי ההחלטה בעניינו של העובד לא התבססה על שיקול אסור.
כלומר, על העובד להצביע על קיומה של ראשית ראיה לקיומה של אפליה, או הוכחה כי לא הייתה קיימת עילה ברורה לפיטוריה על פי התנהגותה או מעשיה כדי להעביר אל כתפי המעסיק הנטל להביא ראיות שיוכיחו אחרת. ודוק, יכול ויעלה בידי המעסיק להרים את הנטל גם אם לא הוכיח חוסר שביעות רצון ממנה בצורה קיצונית.
אם המעסיק יציג הסבר שיקרי או אם מאזן ההסתברויות יהיה שקול יחויב בית הדין לפסוק לטובת התובעת.
במסגרת זאת יש להעיר כי חובת תום הלב מחייבת את המעסיק לתת לעובד הזדמנות נאותה להוכיח את עצמו בתקופה הראשונה לעבודתו, אך על בית הדין להיזהר מלהחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של המעסיק ולקבוע אם פרק הזמן של מתן ההזדמנות מוצה.